עדותה של י`, אמא לילד עם בעיות קשב וריכוז, שסבל מאוד בחברה ובבית הספר, ולבסוף גם קיבל מרשם לריטלין. י` לא רצתה להשתמש בתרופה, והגיעה לאומגה 3 גליל בחיפוש אחר פתרון לבנה. באמצעות השימוש בשמן דגים ושיפורים בתזונת בנה הסבל חלף- הילד חזר לעצמו, וי` קיבלה את בנה חזרה במתנה…
בכל יום שאספתי את בני מהגן נתקלתי במשפטים הקבועים של ילדי הגן "אמא של א` את יודעת ש…היום א` הרביץ לי, היום הוא הפריע במפגש, היום הוא קילל אותי" אין יום שהגעתי לגן ולא נתקלתי בהערות מצד הילדים. הייתי כל כך חסרת אונים מול ילדי הגן וצוות הגן. בני כל הזמן היה שואל אותי "את כועסת עליי?" הרי כולם כעסו עליו כל הזמן והוא בתמימותו לא מבין מה עשה ומה רוצים ממנו. הוא לא ידע להסביר את ההתנהגות שלו.
הבעיות הלכו וגברו בבית הספר. בכיתות א` ו ב` בני היה תלמיד טוב, אולם התקשה לשבת רגוע במהלך השיעור,זז מצד לצד, הרבה לקום מהכסא, הפריע לסובבים אותו והרבה לפטפט. התחלתי לקבל הערות מהמורים.
המצב הלך והחמיר בכיתה ג`, בני היה יושב בשיעורים לא מעתיק מהלוח ולא מבצע משימות כיתה. בזמן השיעור הוא היה מנותק ממה שקורה סביבו, חולמני, זז הרבה והרבה לצייר במחברות ובספרים.
גם ההתנהלות היומיומית בבית היתה קשה, היה צריך לנהל אותו כל היום, להכין איתו שיעורים ולשבת לידו עד שיסיים לאכול. מרבית זמננו הושקעו יותר בא` ופחות בשאר הילדים.
בני סבל מחוסר תיאבון, הוא היה רזה מאוד, חלש ועייף כל הזמן. נשפך על הספה והשולחן, היה קשה לו לשבת זקוף והיה רובץ שעות מול הטלויזיה והמחשב. לא רצה ללכת לחברים והעדיף שחברים יבואו אליו ולא הסכים לעסוק בפעילויות שקשורות לספורט. בקיצור היה אנטי כלפי הכל. גררנו את בני מגיל חמש בערך לפסיכולוגית, רופאה התפתחותית, מרפאה בעיסוק, מרפאה באומנות, הומיאופאתית, מי לא… וכולם קבעו שהבעיה היא רגשית, שהכול בסדר.
היות ומצבו הלך והחמיר בבית הספר החלטתי לערוך מבדקים מקיפים שקבעו כי בני סובל מהפרעת קשב וריכוז. קבלתי מהרופא מרשם לריטלין שהחזקתי בתיק מספר שבועות, לא רצתי ישר לקנות את התרופה. תחושת הבטן שלי אמרה לי "חכי, אין לך לאן למהר, צריך לבדוק אפשרויות אחרות".
התמזל מזלי והכרתי את גיא. שמעתי ממנו רבות על נפלאות אומגה 3, טוב מי לא שמע? הרי כולנו שומעים כל יום על נפלאות האומגה 3 בפרסומות בטלויזיה, בעיתונות, באינטרנט. אבל את הקשר להפרעת קשב וריכוז שמעתי לראשונה רק מגיא. כששאלתי אותו מהיכן כל המידע על האומגה 3 נחשפתי לסיפורו האישי.
באותם ימים השתתפתי בהרצאה שגיא ערך בנושא אומגה 3 והקשר להפרעות קשב וריכוז. אחרי ההרצאה הבנתי שעליי לבצע שני דברים: לשנות את התזונה של בני ולתת לו אומגה 3. במרץ 2011 התחלת התהליך. הסברתי לבני על אומגה 3 ולמה הוא צריך לקחת את זה. היו התנגדויות מצדו אולם לאחר שכנועים רבים התחלנו לקחת אומגה 3 ע"י מציצת הקפסולה כמו סוכריה הקפסולה נמסה בפה, בני שתה את שמן דגים ואת הקפסולה זרק לפח.
בני הסכים לקחת את הקפסולה יום כן יום לא. זרמתי איתו. אחרי שא` התרגל לאומגה 3 התחלתי לתת לו קפסולה אחת כל יום במשך חודשיים, עד שיום אחד בני סיפר שהצליח לבלוע את הקפסולה במלואה.
ברגע שבני הצליח לבלוע את הקפסולה בלי בעיות העליתי את המינון ל 2 ביום למשך חודשיים. בשלב זה ראיתי שיפור קל בתאבון. במאי 2011 הגדלתי את המינון ל5 קפסולות ביום. בשלב זה התחלתי לראות שיפור משמעותי במצבו.
במקביל שיניתי את התזונה בבית. הורדתי את דגני הבוקר, הפחתתי במתוקים, הפסקתי לקנות חטיפים כמו במבה, ביסלי,בורקסים ומלאווח שהיו כה אהובים על בני. הפסקתי לקנות אוכל ארוז ומוכן כמו שניצלים, צ`יפס, נקניקיות וכו`.
נובמבר 2011 :
עברו כבר 9 חודשים מיום שבני החל לקחת אומגה 3. נכון להיום בני נוטל כ 5 קפסולות ביום, וקפסולה אחת של ויטמין E .
היום כשאני רואה עד כמה גדל וגבה בני במהלך התקופה האחרונה וכמה התחזק, אני מתמלאת באושר.
התיאבון של בני גדל סוף כל סוף, הילד אומר "אני רעב" צמד מילים שלא שמעתי אותו אומר מעולם .
בני מבקש לאכול מאכלים שסרב בעבר לטעום.
בני גבה מאוד, העלה במשקל, נעשה אנרגטי ופעיל יותר, הולך לחברים , לחוגים ומכין לבד שיעורים. מיום ליום מצבו הולך ומשתפר.
היום בני לומד בכיתה ד`, עברו כבר 3 חודשים מתחילת השנה ולא קבלתי שום תלונה מהמורים.
משיחה שלי עם המורה: "זה לא אותו הילד שהיה בשנה שעברה. א` השתנה לגמרי. עובד יפה בכיתה, אני כמעט ולא מעירה לו בזמן השיעור, אני בודקת את מחברותיו בכל הזדמנות ורואה כי הוא מספיק להעתיק את כל החומר מהלוח. מידי פעם יש לו עדיין צורך לקום מהכיסא, והוא זז מצד לצד לעתים רחוקות, הוא גם הפסיק לצייר במחברות ובספרים."
לכל האימהות שילדיהן סובלים מהפרעת קשב וריכוז, כדאי שתדעו יש גם דרך אחרת לעזור לילדים שלכן והיא לא תרופה כמו ריטלין אלא תזונה נכונה ואומגה 3.
אני מודה לאורנה וגיא על כך שקיבלתי את בני במתנה. על הליווי והתמיכה בתהליך המדהים שעבר בני ויתר המשפחה. נשאר רק לומר תודה.
כולי תקווה שמכתב זה ימצא את דרכו להורים אחרים שמרשם הריטלין מונח להם בכיס והם ניצבים חסרי אונים כמו שאני הייתי.
תודה, אימא של א`.
