בגיל שנתיים זה התחיל עם מצמוצים בעיניים, משם והלאה זה הלך והחמיר עד להתפרצויות זעם, היפראקטיביות וטיקים קשים. עד שיום אחד הוא שאל את אימו בבכי: "למה אני לא יכול להפסיק למצמץ? ככה אני אהיה כל החיים?" נ` הנסערת החלה לחפש ולחקור עד שהגיעה לאתר של אומגה 3 גליל והחליטה ללכת על פרוטקול אומגה– וזה הצליח. "החיים שלנו ובעיקר של ל` השתפרו בצורה מדהימה. הוא חזר להיות הילד המקסים שלי… אני עדיין לא מצליחה להאמין שזה המצב, אבל כנראה שהצלחנו".
שלום- שמי נ` ואני אמא ל 3 בנים מקסימים. הגדול ל` בן 8.
אני זוכרת שבגיל שנתיים וחצי ל` החל למצמץ תקופה ממושכת. שייכנו את זה בהתחלה לעייפות, לדלקת עיניים וכשזה לא עבר הלכנו לרופא עיניים שיבדוק אם צריך משקפיים. אחרי ששללנו את כל האופציות הבנו שזה טיקים, שהם תופעה מאוד שכיחה במיוחד אצל בנים וזה עובר. אחר כך הגיעו תקופות של אובססיביות, למשל מיון חפצים לפי צבעים כל הזמן, 24 שעות ביממה, עד כדי כך שזה הפריע להתנהלות. היו תקופות שהוא הלך לשירותים בתדירות של כל דקה, ולפעמים אפילו ברצף. שללנו סכרת ולמרות הדאגה של כולם מסביב ידעתי שזה הטיק החדש שלו. וכך התנהלו חיינו מטיק לטיק. אני מצד אחד בהתעלמות מוחלטת, כיון שידעתי שאסור להתייחס לזה או להגיד משהו לילד, ומצד שני שומרת כל הזמן מהסביבה שלא תעיר את ההערות שלה (כמובן שזה בלתי אפשרי). בנוסף ל` היה מאוד פעלתן אבל גם זה היה יחסית רגיל "כי הוא בן". בגיל 5 התחילו תופעות של התפרצות בבכי על שטויות, בעיקר כשהיה רעב. שנה אח"כ הגיעו התקפי זעם והבן המקסים שלי החל להיות ילד כועס – אמנם לא כל היום אבל הרבה יותר תוקפני ממה שהיה בעבר. בכל פעם שמשהו תסכל אותו החל הבכי והחלה התוקפנות, וההתמודדות איתו נהייתה לא פשוטה.
השיא היה בכיתה א`, ההיפראקטיביות נהייתה כזו שממש הפריעה לתקשר איתו – הוא כל הזמן היה צריך לגעת בדברים, לזוז מצד לצד או להקפיץ כדור. המצמוצים והעוויתות בפנים הגיע לרמה כזו שכבר קיבלתי הערות מהסביבה. יום אחד ל` חזר בוכה עד עמקי נשמתו ושאל אותי "למה אני לא יכול להפסיק למצמץ? ככה אני אהיה כל החיים?". קשה לי לתאר במילים את ההרגשה באותו ערב.
בלימודים הוא היה מצטיין וההפרעות בכיתה היו זהות לשאר התלמידים, כך שעל פניו לא היה משהו יוצא דופן. אבל משהו בפנים הרגיש לי לא טוב. בנוסף הבנו שהטיקים "עלו רמה" וככה אי אפשר להמשיך. לא פניתי לרפואה הקונבנציונלית ולכן למעשה אף פעם לא קיבלתי אבחון רשמי, אבל מהתייעצויות אם המרפאה הסינית, מהרבה קריאה באינטרנט ובעיקר אחרי שנתקלתי בסיפורים מאוד דומים לשלי באתר של אומגה 3 גליל, החלטתי לפנות לגיא ולשאול לדעתו.
התחלנו טיפול שכלל שינוי תזונתי (לא היה פשוט בכלל ועדיין זה רחוק מלהיות מושלם, אבל פחות סוכר באופן משמעותי) ואומגה 3 שמן דגים. לאחר מספר שבועות התקפי הזעם והיפראקטיביות פחתו ממש באופן משמעותי. לטיקים לקח יותר זמן… היום, כמעט שנה אחרי – החיים שלנו ובעיקר של ל` השתפרו בצורה מדהימה. הוא חזר להיות הילד המקסים שלי והטיקים נעלמו כמעט לגמרי, לא מורגשים בכלל. אני עדיין לא מצליחה להאמין שזה המצב, אבל כנראה שהצלחנו.
אני רוצה להעביר מסר לכל האמהות שמחליטות ללכת בדרך הזו – צריך הרבה הרבה סבלנות והתמדה, ובעיקר להאמין שהדרך נכונה, אחרת קל מאוד למצוא את הנקודות שבהן מחליטים ש"זה לא עובד". במקרה שלנו לקח לטיקים הרבה מאוד זמן להעלם או להופיע בתדירות יותר נמוכה, ומה שחשוב מזה – היו עליות וירידות, אבל אחרי שנה כשמסתכלים לאחור מבינים שזה היה תהליך הדרגתי, שבסופו כנראה שהצלחנו.
תודה רבה לנ` ששיתפה אותנו בסיפורה מעורר ההשראה.
אם אתם מזדהים- שתפו אותו ותוכלו לעשות משהו טוב בשביל מישהו.
אם יש לכם סיפור משלכם- נשמח לשמוע ולשתף
שלכם, אומגה 3 גליל
