שלום, שמי ס` ואני אמא של ל` בן ה- 14. ל` היה ילד מקסים, שובב, חייכן, חכם, חברותי, ויצירתי מאוד. החל מכתה א` ל` התקשה בלימודים במיוחד בקריאה. רק בכתה ג` הוא התחיל לקרוא אך הדבר דרש ממנו מאמץ אדיר ששאב ממנו כוחות רבים. ל` עבר איבחונים רבים , רופאים רבים וטיפולים רבים, אך לא התגלתה שום בעיה .
בכתה ד` התחיל המצב להשפיע על ל`, הוא נכנס לדיכאון שנבע מהרגשת כישלון והערכה עצמית ירודה והתחיל טיפול פסיכולוגי. לקראת כתה ה` הוחלט לתת לל` ריטלין. חששתי מאוד כי הרגשתי שזה לא הדבר הנכון, אך לא ידעתי מהו כן הדבר הנכון.
הריטלין עשה לל` שני דברים מצד אחד הוא אכן שיפר משמעותית את יכולת הלמידה ול` השלים בשנה אחת את חומר הלימוד של כל השנים, אך מצד שני ל` סבל מהרגע הראשון מבחילות ,כאבי ראש ובטן בזמן השפעת הכדור, וממצבי רוח, התפרצויות זעם , ודיכאון לאחר שפגה השפעת הכדור. באמצע כתה ו` התחילו להופיע לל` סימנים ברורים של OCD (תסמונת חרדתית כפייתית) , ל` סבל מחרדות קשות, ממחשבות טורדניות, כל עניין קטן עירער אותו לחלוטין, דיכאון הפך לעניין שבשיגרה, ואז הופיעה גם רחיצת ידיים כפייתית עד זוב דם. לטיפול בתסמונת ל` קיבל את תרופת הפבוקסיל. בהתחלה אכן חל שיפור רב במצבו אך היה צורך להגדיל את המינון אחת למספר חודשים ועם הזמן "הקסם" כבר לא כל-כך עבד.
בתחילת כתה ח` באה המכה הבאה – טורט – ל` התחיל לסבול מטיקים קשים בעיניים וטיקים קוליים, התפרצויות זעם קשות מאוד, ודיכאונות. ואז הגיעה התרופה השלישית – ריספרדל.
זאת היתה נקודת השבירה שלי, או אולי נקודת האור שלי. לא הבנתי איך הילד המקסים שלי, המוכשר, החייכן, החברותי הפך לילד חולה, עם נפש פגועה, עצוב, ובודד חברתית, אשר נזקק לשלוש!! תרופות פסיכיאטריות כדי לעבור את היום, והיה לי ברור שהעתיד רק יביא איתו תרופות נוספות. הבנתי ש"המחלות" היו בתוכו כל הזמן אך היה לי ברור שהתרופות , כל אחת בתורה רק עוררו והגבירו את הסימפטומים. זה היה השלב שבו הייתי פתוחה לשמוע על טיפול אחר.
בעזרת קרוב משפחה הגעתי לגיא ולטיפול באומגה ובתזונה. המטרה שגיא ואני הצבנו היתה להוריד את הילד מכל! התרופות ולאזן אותו בעזרת אומגה 3 משמן דגים ותזונה. הנחתי שאתקל בהתנגדות של הרפואה הקונבנציונלית ואולי גם של הסביבה ולכן עשיתי שני מהלכים. ראשית שיתפתי את הילד בכל התהליך וכן הקמתי "חוג תמיכה" שכלל אנשים הקשורים לילד אשר הבינו את הצורך שלי לנסות פתרון אחר. החוג כלל מספר בני משפחה קרובים וכן 3 אנשים מצוות ביה"ס אשר היה לי חשוב שיהיו שותפים ו"ישגיחו" על הילד בשעות שהוא לא איתי.
יצאנו לדרך בינואר 2010 . לאט לאט בהשגחת צמודה של גיא התחלנו לקחת אומגה, ושינינו במעט את תפריט האוכל. מינון האומגה עלה בהדרגה עד לשלב שבו התחלנו להוריד את התרופות. הכל נעשה בזהירות רבה, תוך בחינה מדוקדקת על תפקודו של ל`. היו בדרך עליות וירידות, היו לי רגעי חרדה קשים אך היו גם המון נקודות אור.
נכון להיום – מאי 2010 הילד שלי נקי מתרופות!!, הוא מתפקד טוב ללא עזרה כימיקלית, תפקודו בביה"ס טוב באותה מידה שהיה עם הריטלין. הוא אוכל טוב יותר, רגוע יותר, אינו סובל יותר מבחילות וכאבי בטן, הטיקים ירדו בצורה משמעותית. התפרצויות הזעם והדיכאונות פוקדים אותו בתדירות פחותה הרבה יותר ונמשכים לפרקי זמן קצרים ביותר.
את המטרה הראשונית – הורדת התרופות כבר הישגנו. עכשיו אנחנו רוצים להמשיך ולקדם את הילד, להפחית עוד את החרדות והטיקים, ולהבריא אותו פיזית ונפשית, ולהחזיר לילד את שמחת החיים , היצירתיות, והחיוך שהיו לו פעם. ואני מאמינה שנצליח.
28/6/2010 – קיבלתי את הילד שלי בחזרה! חודשיים בלי תרופות – רק עם אומגה – ול` ילד מאושר –
חזר לחייך ולצחוק, מסתובב בבית ושר בקולי קולות, רגוע, חביב ונעים לבריות, מתקשר עם כולם בסבלנות ובנעימות, מקרין כלפי חוץ ביטחון עצמי ושלווה. בנוסף גם השתנה פיזית – גבה מאוד ועלה קצת במשקל ומילד נמוך רזה וחיוור – הפך לנער אמיתי . גם הסביבה לא אדישה לשינויים, אנשים בכל מקום מעירים לי שהילד "פתאום" גדל והשתנה לטובה. והכי חשוב גם החברים חזרו, באו ובקשו שיחזור לקבוצה אחרי שנה שלמה שבה הוא היה דחוי על-ידם. וכמו של` אמר בעצמו כשבקשתי ממנו להגיד איך הוא מרגיש – "אני מרגיש חופשי".
9/10/2011 – שנה ותשעה חודשים מאז "הלידה מחדש" – ול` נער מקסים בין 15.5, הולך זקוף, ומלא ביטחון ומקרין "הלה" סביבו. הוא תלמיד מצטיין בכתה י` – וספורטאי פעיל בספורט רכיבת סוסים. ימיו עמוסים מאוד אך הוא מתמרן נפלא בין לימודים, אימוני רכיבה וטיפול בסוסים, אימון ילדים צעירים, וגם מוצא זמן לחברים. ל` נראה ומתנהג כמו כל בני גילו (חסר סבלנות לאמא, ועסוק בבנות..) .
ל` נוטל כיום כ- 10 קפסולות אומגה ביום, ואנו מתכוונים בעוד כחודשיים לאחר שיכנס לשגרת לימודים לרדת ל- 8 . בתזונה (נושא קשה) אנחנו ממשיכים להקפיד לא לגעת בחטיפים, מתוקים, שתיה ממותקת, ומאפים. לחם ופסטה מקמח מלא בלבד וכן אורז מלא (רוב הזמן) .
מבחינת "תופעות לוואי" נשארו לו רק "טיקים" קטנים בעיניים כשהוא בלחץ – שאריות טורט.
הוא נלחץ די מהר אך לחלוטין מודע לכך, ויודע לשלוט בזה –מה- OCD – קצת מתחצף, חסר סבלנות, ממלמל, ולא מפסיק לפתוח את המקרר… אה.. סליחה זה סתם בגלל גיל ההתבגרות… איזה אושר, כמו ילד רגיל.
כפי שניתן להבין ל` הוא שותף מלא לתהליך ולכן הנה סיכום שלו:
כשלקחתי את הריטלין הרגשתי שהוא שולט בי, שהוא מונע ממני לבטא את עצמי, הרגשתי כמו רובוט, ישבתי בכתה בשקט, בצד ולא דיברתי. הרגשתי לא טוב ממנו אך פחדתי שאם לא אקח אותו אני לא אצליח בעצמי בכלום!! היום עם האומגה וללא כדורים אחרים אני מרגיש משוחרר אבל בשליטה!!
אני השולט בעצמי, אני גם מדבר בכתה, יש לי יותר ביטחון ואפילו קבלתי הערת משמעת! ממש כמו כל החברים שלי. אני מצליח בלימודים (ולמרות שלא קל לי יש לי מוטיבציה) ויש לי הרבה חברים.
אוקטובר 2011
